כאן מוטלות שורותינו: אמא ובת וארץ צרה אחת.

[הוא]

הפעם בחרנו להושיב שתי בובות על כרית אחת. האחת, שחומה וזעומת עפעפיים, האחרת, נוגה וצרובת שמש. בנות אותה ארץ, ויושבות בטח במקומן, האחת בארצות הברית והאחרת מחוץ לגבולות מדינת ישראל. זו בת לפליטים וזו מתנחלת ואם לבת. אלא שכל אחת היא בובה שבורה. נחסר העיקר משתיהן. התוכלו ילדים להשלים את החסר? שתי הנשים הללו נמצאות, כישויות פוליטיות, בפלסטין, אם בפלסטין של מעלה ואם בפלסטין הנתונה במרכאות כפולות. מטבע הדברים הוא שקריאה בשירת שתיהן מעמידה אתגר לשלוות הנפש. מצד שני, הפוליטי שבשתי השירות האלה, לטעמי, גם מגחיך אותן לא פעם. העיוורון האידיאולוגי מוריד כסות שחורה על העיניים הפואטיות ולפעמים יורה למוות בשיר כולו. ועדיין, להציב אותן זו מול זו הוא אולי להציע השלמה של שתי פיסות פאזל. כל פאזל בנוי כמובן ממספר גדול יותר של חלקים ועל כן, שתי אלו, הרואות בעיקר את עצמן (ואת החסר להן עצמן) נותרות עם מגרעות מכל הצדדים. אבל יבוא אחר/ת וי/תשלים.
את שירת סוהיר חאמד, המשוררת הפלסטינו-אמריקאית, תרגמתי אני, אני מקווה שבנאמנות מירבית למקור. את שירת אלישבע מירון (כנראה שם עט), המשוררת היהודיה, הבאנו כלשונה כמובן. השירים, כאמור, לא תמיד קלים לקריאה (המקליד עצמו נחר, פלבל עיניו, צקצק, עזב לכוס מים, קילל, הקריא בתוכחה שורות נבחרות וכיו"ב) אבל מהם החיים בלי קצת פפריקה?

אלישבע מירון

צעדות המוות אל האהבה. אולי
שיר שכתבה בתי הישֵנה אלי .
למי כתבנו את השירים האלה
שירות הקודש והרוק?
לך אלי, לך איש שלג.
ואז נישאנו; עוד עלה
יבש משם, מפה ירוק
בצד הפרי והפריחה,
כבשן. אלי אשר עלה
הריחה:
ביכור יומנו,
הראשון שלקיץ,
נמלה אחת מגיחה
לצעדת המוות שלה
במרץ נורא
לעבודת הבורא,
והקול הפריך של
הנפץ קורה
מבלי ששמץ
ממנו יפציע עדינו
ההולכים בחושך;
שלובי יד עם ילדינו,
לגן ואז, למכון הכושר.

גשם בחוץ ובפנים
האבנים היו גשם
טופף על גג הטנדר.
בעלי המהם לקצבו
ניגון יגון עתיק.
הוא עצר ויצא מרכבו להשתיק
את טפיפת רגלי הרצים לברכו
בגרעין עופרת יחיד. בלילות הוא בוכה.
קולו חצץ בפחית. אני לו טישו קוטפת.
בחוץ
מיללים מתנים אהבים
עם איילת שחר נואפת.

הדור הפוחת והולך מן הדור הפוחד לאבדו
אבי מת בגבעות בן ניטענו
כזרע מוטל על טרשים.
היה ערבי שחמד את בִתנו
(והבריח בשמו זאת על א' ראשית)
לפני אל על זאת קבלנו
ולכן ישמעל אינו עוד עמנו.
אך עוד צומחות אבנים בכבישים.
אך לב בתי לבן וצוהב לכושית.
ושדייך צמחו ועיני לך בכו
שגמלת כקמה רעילה ושונאת
את עמה וקלה, ומוכרת עצמה ומכורתה
בנזיד עדשים לבזות
את בכורתה וסב מת.
כי אין שם איש
באשר אין אנשים במקום
הנוטה ארץ לשמאל.
"בתנו, שבחרה כעת מרצ,
(ואני כך אומרת תמיד)
כאילו מתה עלינו אתמול"
את לי בכור בתשבע לדוד.

ערב שבת בנצח
מחלון הבית, עיר האבות
ופטפוט תרנגולת.
זוג נרות כעיניים
כל שבת מול חברון
אורות נדלקים מחורי הגולגולת.
מקבר עפרון עולות השתיקות;
שיבולים ירוקות בין הקולות הנופלים
מצריחי מסגדים ירוקים עם כיפות.

סייחה מקפצת ומדלגת
ישבנו מול ההרים
על הגבעות. שברים מן המאחז
שם עלו ותקיעות.
יותר רחוק, בשטח אש, קולות הקליעה
פצעו את הלב. שמש עמדה בבית הבליעה
של אב אָבֵל ערבי, שלולת אלף שגיעות.
אך הלילה קצר עוד כצעד תינוק ושכננו אומר
כי בצער תינוק רואה אללה
(ולוֹ אחד מת בשנה שעברה
בחורף כה קר, מפאת הקרה)
ובוכה כתינוק. כך בתנו סיפרה,
בקולה המשמש לתפילה ולשירה,
שכבר די לה.

השיבה הנצחית
תל אביב הפכה לדבר היפותטי
מאז התנתקנו. כמעט עיר של מעלה.
כמעט עשור כעת.
בביקור אצלה השתאתי
ללחות שבאור, לשטף
הרחוב בו פירות רמוסים על אספלט ועורות
הבתים נקלפים מגופם. כמו זאת,
כל הדירות,
אם כבר שאלת,
היא ענתה לעיניי, צרות
כרחם האיילה. ולמה רף השכירות,
הגבוה ממילא, עלה? שאלתי בקול
רם משתיקה. זה המחיר על שאילת ביתו של אחר
במרכז, היא ענתה. אבא שתה בישיבה, מכוס קלקר, קפה
כמו פועל בהפסקה, על ספה.

העיר, מפעלים ושביתות קוצבים בה זמנים.
אך יש שבתות בן היא שבה לַסְפר
כפעילה עם מפות, להיוועד עם קצינים
מצבא הכובש ובוכה עם תושבים בשפתם הזרה
ובטח גם יש בם איזה רוצח (אך עם זה, מסכינים).
ואם כלום לא יקרה אז לנֵצַח
בטנדר החם, היא תמשיך לייבש
את סדיני הפָּנים כל סופ"ש (בשפתה),
אזוקה וזרה לאחיה.

סוהיר חאמד

ילדי האבן
כעת, משאדמתנו הפכה שותפה למזימה
זוללת את חלומותינו ואת דמעותינו המאובקות
מבכירה את פירות הזוועות אשר לנו
בטבורים כתומים,
נוטעת אותנו במשנה חוזק, יציבים יותר
בעצמות אבותינו,
נשאל,
אימתי הפכו האבנים שותפות נאמנות
לנערים טבועים
המסבים כדורי גומי ותרמילים ריקים
לצעצועים
?
אימתי הפכו האבנים
לשותפות סודן של נערות צעירות
אשר כסותן וכבודן אל מעבר לנהר הושלכו
?
כאשר מר מלחמה עישן דרכו
אל תוך חלומנו המשותף,
ההיינו ערים?
?
או
כוכב השחר
נגה עלינו
לקול שאונו המסוער של אונס
?

הקדשה
שמו יכול היה להיות
אחמד מוסטפה     ג'יהאד
יכול היה להיות
מוחמד יוסוף    חאטם
שמו היה חאמד

בעומדו על פסגת הר בירדן,
מביט אל מעבר לים הרחב
ראה את הארץ ממנה בא עמו
ארץ תאנים ועצי זית
כל שהיה ראוי להיות פלסטין שלו
זה היה קרוב    אלהים זה היה קרוב
כה קרוב
ואסור עליו
עליו, בן הארץ.
אהבתו לפלסטין כה עזה
הוא יכול היה לשחות עדיה
כה קל    נושא ערגה כה כבדה
שיכול היה לעוף לשם.
נשבע שיכול להריח את הזיתים הבשלים.
עוצם את עיניו
תוהה איך זה היה עשוי להיות לו
היו משאירים אותנו לנפשנו
הוא היה עם משפחתו, חוגג בחתונה, ולא
מתאבל על מוות נוסף
הוא היה הולך לבית הספר וכותב
שירה על השמיים    על השמש    אהבה
הוא היה ישן על מיטה,
בתוך בית
ולא על קרקע האהלים
הוא לא היה בוכה
אף אחד לא היה בוכה
דמעות של גיל בלבד
היו זולגות בפלסטין
לאט    בכאב
פוקח את עיניו
הים מספר לו על דמעות שכבר זלגו
"אמותינו בכו די למלא מליוני ימים"
מביט מטה, מה שאין לו זה
ספרי שירה
רק סכין ואקדח קטן
חושב על מוות ומקדמו בברכה
תוהה כמה ימים עוד
נותרו לו
לא מחשבות התאבדות
מחשבות הישרדות
חמש עשרה שנות חייו מבוזבזות
דאגות בדבר אכילה    מילוי בטנו
אלא שדעתו רעבה    גאווה גוועת
עליו להיזון בכדי להישאר בחיים
דם אויביו, התזונה היחידה שצריך
נרעש מעומק, מעוצם שנאתו
חש לא אנושי ממחשבות זדון
ואולם אויביו מעולם
לא האמינו שהוא בן אנוש

הוא יוכיח אותם בטעותם
דם האנוש החם שבו עוד
יפרה את אדמת פלסטין
ליבו רחב ונישא אל מעבר לגוף
הוא נודר לחזור אל פלסטין
ביל רוח    ביל דם
בחייו בדמו

שלוש שנים מאוחר יותר    הוא נורה
ונהרג על ידי חיילים ישראלים
דמו כבר לא הגיע עד אדמתה של שום פלסטין
גופו לא עוד הגיע הביתה.
חמש שנים מאוחר יותר
אחייניתו מרחיקה נסוע
לשבת על אותה פסגת הר
רואה את פלסטין מעבר לים
חשה את ליבו של דודה חובר לשלה
חושבת להחליף את הספרים והעפרונות
בסכין    אקדח קטן

היא נשבעת שתשוב לפלסטין
איב רוחי    איב דמי
בחיי    בדמי
אני עוצמת את עיניי
ושואפת את ריח הזיתים הבשלים.

אמהותינו וחיי הסבל שלהן
מחונכות להביא נעלי בית ולהרתיח תה
להרוג תרנגולות ולצלות טלאים
קרצפתֵן רצפות מעורן
על ברכיים מדממות תשישות
האכלתן תינוקות והשקיתן צמחים

נשואות לגברים שלא הכרתן
כיצד יכולתן לאהוב?
למדתן לאהוב דרך
ילדיכן, יבבות התינוק שלהם
ויניקות הפטמה
בזמן שארצכן נאנסת
אתן מודות לאל על שעוד יש לכן בעלים
כשבעליכן נכלאים
אתן מודות לאל על בניכן
כשבניכן נרצחים    בסגנון ההוצאה להורג
אתן מחביאות את בנותיכן וכאשר
הן נמצאות ונכלאות
אתן צמות עד שובן ומתפללות
עוד קצת וכאשר
הן, כאדמתן, נאנסות,
אתן מכינות תחבושות ועוד קצת
תפילה וכאשר משפחתכן
מאבדת כל תקווה אתן
מתפללות על נשמתם.
חצי מבניכן עוזבים    מטורפים
להיות עם נשות האויב
החצי השני נותרים    מטורפים
להוציא את רעבונם
על בנותיכן וכאשר
אנו, בנותיכן, אומרות
שאנו כבר מעבר לתרנגולות ולתה
אתן שואלות מי
אנו חושבות שאנו
איננו טובות יותר מכן
ואתן צודקות

אנו נוטלות את כוחכן היוקד
ואהבת האם שלכן כדי לזרוק
כאבנים על שכירי חרב
משתמשות בסבלנותכן כשריונות בלילות
רחמיכן    מפלטנו
לבכן    מקום בו אנו קוברות את מתינו
אתן מדקלמות ברכות את שירתנו
בשירים עצובים ונכונים
צמות למען שובנו
מתפללות על נשמותינו
אנו טועות בכוחכן
לראות בו כניעות
כי הוא חוּם ושקט
הזכירו לנו אימותנו
כיצד אתן הן הבאות בדין-
ודברים מדי יום עם האבות
משוחחות עם מלאכים
מקללות את השטן
וכל משך גלותכן
עדיין מבשלות את הבמיה הטובה ביותר אף
שאתן מכריחות אותנו לאכלה
אנו    בנותיכן
והגברים שלנו
מכבדות את אימותינו
ואת החיים
שהן שרדו
אנו עוקבות אחר השמש מדי יום
היא עולה במזרח
כפי שאתן עליתן בעבר
ומחממת אותנו
כפי שאתן חיממתן בעבר.

סבלנות
אני מחכה לך הלילה
ורוחי חדה כתער
נכונה לשסף

אני מחכה לך בדממה
צרחות בני עמי וקריאות האימה שלהם
נמזגות בצלילי הצרצרים

אני מחכה לך באור השמש
נשמתי נשוקת החמימות
מבהיקה כתער שאני נושאת
אני מחכה בדממה

אני משחקת עם הפרפרים
בעודי מנקה את תערי
אני מנקה בנהרות
נהנית מן הדגים
בעודי מחכה לך

אני מחכה לך בחשיכה
הירח משחק משחק עמי
משחק צלליות
פרחי הלילה נפתחים
בזמן שאנו ממתינים לך

שכן פרחים אלו ופרפרים אלו
נהרות אלו ונשמה זו
שייכים לארץ הזו
אין בכוחך לקנות עליהם שליטה

אני מחכה לך לנצח
כדי לצחוק על
מסמכיך הרשמיים, אמנות החוק שלך
הדגים והפרפרים והפרחים צוחקים
אנו צוחקים נוכח הטנקים והמפציצים שלך
אנו נושאים את רוחותינו
חדות כחרבות
אנו ממתינים לך

כתף אל כתף
חיילינו בשדה הקרב
סבינו וסבותינו בקברותיהם
עתידנו ברחמם
כתף אל כתף
חדים כעשב הגבוה
איתנים כגאות הבוקר

זיעת הרקדנים שלנו…הטל על העלים
בכי אימותינו…נסיקת הציפורים מעל

אנו מחכות לך
יודעות שתבוא
כי נדמה שכזה הוא טבעך
אנו מריחות את חמדנותך
טועמות את כספך
עת אני כורעת בשדה
אני ממתינה לך

שדות וצללים אלו
רוח וחיים אלו
שייכים לארץ זו
ואתה אינך יכול לשלוט עלינו

ולך אנו מחכים.

מתוך: Born Palestinian Born Black & The Gaza Suite / Suheir Hammad

פורסם בקטגוריה בין מזרח למערב, הוא, כאוס, ספריה | עם התגים , | להגיב

הגדת אביב: אחר צהרים של פורענות… בארץ הפלאות

היא [וגם הוא]

אכן. חלף זמן רב מרב למן הפוסט הקודם, ואף זה התעכב קצת יותר מדי לאחר קודמו. מדי שבוע קיוויתי למצוא או להמציא סיכת בטחון שתפרוץ את אזיקי החובות המיידיים ותשחרר את מחשבותיי להתרוצץ במרחבים כרצונן, אך המשאלה רק הלכה והתעבתה, הלוך והתבדה, עד להגיעה של החופשה, שבירכה אותי פתאום בזמן – לחשוב בנחת, להתבונן, להיות עם אהוביי, להשתעשע. אם בליל החג הראשון ירדנו בבאר הזכרון כדי לדלות מתוכה הודייה על מנת חלקנו בהווה, הרי שהערב הגיע תורו של הדמיון, אחיו הכריזמטי של הזכרון, לעלות אל דוכן התהילה. האם בחיינו הצרים, הלחוצים מדופן אל דופן, נמצא מקום מספק לאח עליז ונהנתן זה?  כמארחים חסודים ואחראיים אנו יוצאים מגדרנו להציע את מיטתו 24 שעות ביממה, בעוד הוא אינו מתכנן לעצום עין לרגע. הוא רעב תמיד, לעולם אינו משתמש בכיסא לישיבה, פונה אל דיירי הבית באמצעות שופר הארובה, מסתגר ימים ארוכים בחדרו בהכינו תלבושת חד פעמית מירקות גינה. מה נשתנה הלילה הזה? שאין הוא חד פעמי, כי אם חג פעמי, חגיגי ופועם. המעבר לשעון הקיץ באמצעיתה של החופשה הרים את התריס מעל מחפורת הדמיון והזמינו לפריצה יזומה של מנעולי הבית, לריקוד סוער בנעלי בית. כך חשבתי אתמול כשהזמנתי את בני משפחתי להתוועדות חג פעמית בארץ הפלאות. המסיבה עוד בעיצומה, הלילה עוד גדול – כל דכפין ייתי ויכול.

(הקליקו על התמונות לגודל מירבי)

1. The beginning 2. text 3. rainbow flower 4. text 5. Mad tea party 6. Dont speak 7. Mad hatter speech 8. Mad hatter speech text 9. Alices turn 10. Alices turn text 11. Mad hatter and hare 12. Mad hatter and hare text 13. Off with his head14. Off with his head text

מילות שיר: דובי בן כפתור | בימוי, צילום ועיבוד תמונה: פנדה בת פרח

הערה ביבליוגרפית: הדף התלת מימדי שבתמונה הפותחת צולם מתוך העיבוד הקסום של רוברט סבודה לסיפורו של לואיס קרול (הוצאת שוקן)

 

פורסם בקטגוריה הוא, היא, משהו קצת אחר, עולם מדומיין | עם התגים , , , , , | להגיב

ארבעה שירי שלג מתקופת שושלת טאנג

[היא]

סבא שלג הגיע שלשום מן העננים הרחוקים לבלות עם משפחתו המורחבת: הוא הרכיב אותנו על ברכיו, יצא עמנו לטיול במראות מוכרים שעטו ארשת חג, תחב בידינו יהלומים נוצצים צחקניים, נשק לראשינו הגרובים במגדלי שמחה צמריים ונמנם ברוממות שלווה נוסכת צלילות. מה היה קורה לו הואיל להשאר, לא יום, כי אם שבועות, חודשים? כיצד היו נראים חיינו אז? שלחנו שאלת אקספרס אל אחינו שבסין, משוררים בני המאה השמינית, וקיבלנו בתגובה ארבע גלויות נוף (האם חשבתם פעם על ההבדל שבין גלויה — מכתב פתוח, גלוי — לבין מכתב עטוף, שמור לעיניים מסויימות? מה כותבים בגלויה? האם עיקרה הוא הנוף שמאחור או הכתוב שלפנים?). בשירים שלהלן עונת החורף מפגישה את האדם עם הצורך הבלתי נמנע לצאת מן המעטפה החמה אל מעטפת השלג, שכמו משנה את חוקי הטבע ומחילה סדרים משלה על העולם ועל נפש האדם. בעוד הטבע ישן מתחת לשמיכת השלג עוצרת-הכל, האדם יוצא, נודד, שב אל ביתו, כמה לחברה, מהרהר, מתעקש למצוא פירצה במישורי הקרח ולהתוודע לחיים תת קרקעיים, שבהם אין שלג לעולם. קריאה נעימה.

פאן לי - נוף מושלג

צֵן צַן ( (715–770)
שיר שלג לבן לעת פרידה מפקיד השדה וו השב לעירו

הרוח הצפונית גוללת את האדמה ושוברת את העשבים הלבנים
שלג בן שמונה חודשים לאורך שמים זרים;
כמשב אביב המגיח בליל,
פותח עלי כותרת של ריבוא עצי אגס.
חודר מבעד למסכי הפנינה, מרטיב את וילונות המשי,
מעיל הפרווה אינו מחמם, שמיכת הרקמה קלושה.
קשתות המפקדים לא יידרכו,
מתכת השריון קופאת על האדם.
ים החול מתייבש אלי קרח תהומי,
חשכה מתגבשת בעננים אינסופיים.
גדודנו שותה לחיי אורחנו השב לביתו,
לצלילי כלי קשת, מיתר וחליל.
פתיתים פתיתים יורד השלג על אוהלינו לעת ערב,
דגלינו האדומים קפואים מלהתנופף ברוח.
אנו משלחים אותו מזרחה מבעד לשער לון טאי,
אל שלג השעה הממלא את דרך פסגות הרקיע;
מעבר להר במפנה הדרך איננו נראה עוד,
מעל השלג לא נותר זולת עקבות סוסו.


לי באי (701-762)
הדרך קשה

ספל זהב ליין טהור – רבבה לעשרה ליטרים,
מעדנים בצלחת ירקן – ריבוא מטבעות עולים.
עוצר בספלי ומשליך מקלות אכילה שהיו לתִפְלה,
שולף את חרבי ומביט סביב, ליבי מגשש באפלה.
לו אחצה את הנהר הצהוב, אך הקרח לי לרועץ,
לו אטפס על הר טאי הנג, אך השלג שמיים מעוור.
בעצלתיים הייתי מטיל חכה אל זרם תכול…
לפתע שוב רכוב על סירה, שואף אל השמש בחלום.
הדרך קשה! הדרך קשה!
דרכים שגויות לרוב, הנכונה היכן?
אפשר שתבוא העת שאוכל לגלים וארכב על הרוח הארוך,
איישר את מפרש הענן ואחצה את הים הגדול.


באי ג'ו-יי (772-846)
הצעה לחברי ליו

עוד יש ניצוץ ירוק בבקבוק הטרי
עוד יש זיק אדום בתנור הקטן
בא הערב והשמים מבקשים להשליג –
האם לא תלגום עוד כוסית?


ליו צונגיואן (773-819) 1
נהר שלג

אלף הרים ואף לא ציפור
ריבוא שבילים ואף לא טביעת רגל
סירה בודדה, כובע חיזרן
דייג זקן בנהר שלג קר

ליאנג קאי - משורר מתהלך לאורך גדת ביצות

Notes:

  1. שירי דייגים נוספים שהועלו למדרשראם תוכלו למצוא כאן
פורסם בקטגוריה בין מזרח למערב, היא, ספריה, פרשת השבוע, שיר | עם התגים , , , , , | להגיב