ברימן ואטווד. מקרא, תרגום ופירוש.

[הוא]

את השיר הראשון תרגמתי לפני שבועיים. את השני, הערב. לכאורה באמת אין סיבה להסמיך את הנרי, בן דמותו הברור של ברימן, לינשוף העקוד של אטווד. אבל, שני השירים הושלמו, זכר ונקבה ברא אותם, והם מבקשים גאולה ואולי נחמה מסויימת זה בזרועות זו. התשוקה למשמעות כבר תוליך את זיקת החשמל שיאיר את המשותף בין השניים. באור המהבהב הזה, שהוולטים גוססים בו, נבחן חלקי גוף ותואר של שני הישנים: הנרי, כנראה איש בגיל העמידה, עייף בבוקר יום שני והאישה העקודה, חסרת השם והפנים.

שיר חלום 134  |  ג'ון ברימן

חולה ב 6 וחולה ב 9 שוב
היה בוקר יום שני העגמומי של הנרי אוה.
עדיין, חייב היה להרצות. הם המתינו,

ילדיו הקטנים, להנרי ההלום, שיקום עוד
פעם אחת שוב ויבוא אוה. הוא

היה בעיניהם קישוט, בן דמות המקום,

אומים לברגיהם, מפתחות למנעוליהם
המחורבנים. יום אחד, כל העניין יתפרק
ברחש אש,
התגוששות
שבירה, כשעונים שהושלכו, ולא הרחק
משם, לב שבור
להשכרה.

הוא עישן חפיסת סיגריות עד 10
והיה מוכן ללכת. שלום לאפר,
אם כן. הנרי המסכן,
עם כל אותו גז וחרא שחצה
דרכו, ארבע פעמים ב 2 שעות, הזנב
כאב לו. הוא קם, נכון לרצות, והרצה.

Dream song 134

Sick at 6 & sick again at 9
was Henry's gloomy Monday morning oh.
Still he had to lecture.
They waited, his little children, for stricken Henry
to rise up yet once more again and come oh.
They figured he was a fixture,

nuts to their bolds, keys to their bloody locks.
One day the whole affair will fall apart
with a rustle of fire,
a wrestle of undoing, as of tossed clocks,
and somewhere not far off a broken heart
for hire.

He had smoked a pack of cigarettes by 10
& was ready to go. Peace to his ashes then,
poor Henry,
with all this gas & shit blowing through it
four times in 2 hours, his tail ached.
He arose, benign, & performed.

שריפת ינשוף | מרגרט אטווד

זרתות מספר מטה האדמה עוצרת
כדלת מוברחת. כפור קשוח וזה הסוף
של כל מה שלא נקצר עוד.

מדוע שאישה זקנה תינק את החלל
שורשים שחורים את המיץ האדום הזה
שראוי להעניק, תחת זאת, לילדים?

ודאי שעסקה בקסם.
כאשר את רעבה כל כך את
זקוקה לטופרים ואנקולים ממין זה.

עצרה את נשימתה בחצות ופרשה את אצבעותיה
הצלובות ועל גופה נוצות ינשוף
הנצו כרקב על בשר, אך מהירות יותר.

ראיתיה בעצמי, צדה עכברים
לאור הירח. דמומה כצללית של יד,
מוטלת לאורו של נר.

מסווה טוב, אך אני ידעתי
שהייתה זו היא, על פי נוצה אשר נותרה
ביום הבא, בשערה.

היא עלתה באש בעוז, שומן עבה בלהבות.
מפיקה צרחות אפורות. משיבה לאוויר מה שלקחה
כשינקה אותנו לקליפה.

היא היתה עשויה להושיע עצמה
בקול הינשוף הלבן שלה, אלא
שחתכנו, ראשית חכמה, חלקים ממנה

שלא תוכל לעוף.
האצבעות, אלו הן הכנפיים.
הבטנו בה מתפחמת והשתכרנו אחרי כן.

ליבה הוא הגחלת
בה השתמשנו להדליק מחדש
את תנורינו. זו תרבותנו,

וכלל לא עסקכם. לכם
כפות רגליים רכות ואינכם
יודעים איך זה כה
קרוב לאם הסלע.

Owl burning

A few inches down and the soil stops
like a bolted door. A hard frost and that’s that
for anything left unharvested.

Why should an old woman suck up the space,
the black roots, red juice that should be going
instead into the children?

Of course she practised magic
when you’re that hungry
you need such hooks and talons.

Held her breath at midnight, uncrossed her fingers,
and owl’s feathers sprouted all over her
like mould on meat,  but faster.

Saw her myself, hunting mice
in the moonlight. Silent
as the shadow of a hand thrown by a candle.

A good disguise, but I knew it was her
next day, by the white feather
caught in her hair.

She burnt extremely, thick fat on fire.
making grey screams. Giving back
to the air what she took when she shriveled us.

 Have saved herself
with her white owl’s voice
but we cut parts of her first

So she couldn’t fly.
the fingers, those are the wings.
we watched her smoulder and got drunk after.

Her heart was the ember
we used to relight our stoves.
this is our culture,

No business of yours.
you have soft feet.
you don’t know what its like,
so close to bedrock.

נתחיל מהאיש שהתעורר בבוקר יום שני, כנראה אחרי שתייה עמוקה. הוא עדיין צריך למלא תפקיד. עליו להיכנס אל תחפושת האמודאי שמחזיקים עבורו תלמידיו. הדמות של הנרי יודעת שהכיוון שהיא רתוקה אליו הוא כיוון קטלני. אבל הוא מחוייב לכיוון הזה שכולל גם את "ילדיו הקטנים"  – אלו שרואים בו דמות מיתית כמעט אבל יצוקה בגבס הפרוזאי של חיי החולין האקדמיים. במובן הזה, הנרי עקוד לשגרת חייו, לאופן שבו רואים אותו אחרים, כמושיע מסבלותיהם הפעוטים, פותר הבעיות של תחום המקצוע שאליו הם נרשמו. מתחת למעטה הזה, הנרי סובל, חי ונא. הוא יודע שהוא נשרף ושמשהו שבור. הזמן אצלו שבור. הוא מוסיף לתקתק מכוח כיוון חיצוני, אבל הסוף יהיה באש ובקלקול שעונים.
האש והקלקול נוכחים גם בשריפת ינשוף אשר דובר בקולם של ה"אחרים" דווקא, בניגוד לשירו של ברימן, כמו גם לשירה הקודם של אטווד (מארי חצי תלויה) שתורגם כאן; בניגוד למארי, בשריפת ינשוף, ההוצאה להורג מצליחה. היא מתוארת מפי ה"אנחנו" הקולקטיבי. ואולם, הצד השווה בין הנרי והאישה האלמונית בשריפת ינשוף הוא החשיבות מכוננת שיש בהם לגבי אותם "אחרים". בעוד הנרי הוא "אומים לברגיהם, מפתחות למנעוליהם", האיש החייב לקום כפניקס מתוך האפר ולהושיע אותם, כך גם האישה חייבת להישרף כדי להזין את תנוריהם של בני הבית. מה שנחוץ תחזוק בחיי החברה המשותפים, הוא דווקא חומר הבעירה, היחיד החורג. התנור שמוסק בחומר זה הוא המוקד, ליבת הבית. שתי מילים שבעברית מקיימות את אותה זיקה שקיימת בשיר בין השריפה לתפקידו של לב "המכשפה". אצל ברימן כמו אצל אטווד, הדימוי הטכני (חומר ההסקה לתנור) מושת על מערך התרבות והתשוקה למשמעות המשותפת לאותם "אחרים". הנרי והמכשפה הבדויה וליתר דיוק, לא הם כאישיות, אלא כדימוי שעתיד להיות מושלם, בהרס האישיות הזו, הם אבני הפינה במערך המשמעות של הקבוצה, הם החומרים מהם בנוי הבניין של הלכידות החברתית.
במארי חצי תלויה, השמועה שמואשמת בה מארי, מתוארת כנוצה, מבלי לציין את המילה עצמה, בשורות השיר הראשונות. תוכנה של שמועה זו, אשר איננו מפורש, מאמת בסופו של השיר את השמועה מן השיר שריפת ינשוף, כאשר מארי שקמה לתחייה כמכשפה ממש, אכן אוכלת עכברים, בהתאם להאשמה המפורשת שמופיעה כאמור רק בשריפת ינשוף. כך, בהיפוך אירוני נפלא והדוק, מתבצעים חליפין של הסתרה וגילוי, דימוי ומציאות, בין שני שירי המכשפות של אטווד שמאחדים גורל נשי משותף.
ואז בא הנרי, הגבר הסובל, ומשתתף באחדות הגורל הנשית הדרמטית מאוד, עם סבלותיו הפרוזאים, עם עקידת ראשית השבוע והחזרה לשגרת העבודה מתוך הריסות האני שפירק עצמו בשתייה. בהקשר זה צריך לשים לב לחילופי הגוונים או הפונקציות של המזבח עליו מעלים את השלישייה הזו. הנשים בשני שיריה של אטווד אינן דוברות בקהל. האחת (מארי) מתעדת ומדווחת אבל לעולם אינה מסיחה עם הקהל העוקד, הצופה. "אשת הינשוף" בשיר השני אילמת לחלוטין. אם מארי היתה מנועה מדיבור בשל עניבת החבל שלגרונה, הרי ש"אשת הינשוף" האלמונית חופשייה לצרוח. הפעם היחידה בה מארי מדברת בפועל, היא לאחר מסת הייסורים שנוסתה בה. שפתה היא שפת טירוף ומסתורין והדברים שהיא אומרת כמעט ולובשים מציאות של דברים גשמיים. אין להם מובן, במטריקס השפה החברתי. שתי הנשים לפיכך, הן או שותקות או מפיקות שפה מיוחדת, חייתית או אל-אנושית פשוט. הנרי, לעומתן, קם בסוף השיר להרצות דברים בפני קהל ממתין. הדברים שהוא יאמר, יהיה להם מובן, מובן מרכזי והכרחי אפילו, במטריקס השפה של קהלו. אם הנשים של אטווד עקודות על מזבח ההשתקה וההכחדה, שני מופעים משלימים, הרי שהנרי של ברימן עקוד דווקא על מזבח ההקשבה והייצוג.
סיכומו של דבר, מתברר שבמקום זוג, נוצרה שלישייה עגומה. שתי נשים, אחת מתה, השנייה ניצולה טרופת דעת ואיש, עם הנג אובר, עבודה מסודרת ותחושה בסיסית של שחיקה ודיכאון כללי. חיים קשים.

 

 

 

פורסם בקטגוריה הוא, ויקרא כי טוב, ספריה | להגיב

בכוח הרצון נעבור גם את הצום; קל לך לומר מר עצמות.

כמובטח, שני שירים נוספים מתוך שירי חלום של ברימן. אם תרגום הוא סוג של עיכול, אולי הייתי צריך לצום היום, אבל באמת אין יום טוב יותר או פחות לתרגום שירה. כל הימים גרועים לזה. על כל פנים, תוצאת העיכול הספציפית של היום מוטלת כאן לפני הקורא/ת, ואפשר לרחרח ולעזוב בשאט נפש, אפשר לדרוך עליה, ואפשר ומותר בהחלט גם לשים בפה, לטעום, למרות הצום, ולראות.

berryman2

פורסם בקטגוריה הוא, שיר | עם התגים , | להגיב

עצמות הניחוש של השפה. תרגום לשני שירי חלום של ג'ון ברימן.

מובאות כאן שתי בחירות, די אקראיות, ממחזור שירי החלום של ג'ון ברימן. משורר נפלא שכתב בתחביר שיכור ומדויק. ברימן עצמו היה אלכוהוליסט ונתון להתקפי דיכאון תכופים. אבל אלו מלכודות הפנים השגורות בעולם הספרות. אנו מחוייבים לאהוב מעבר להן וגם מעבר לגילויים היותר אידיוסינקרטים של האיש. כך, לפני כמה שנים קראתי קצת מהביוגרפיה של ברימן והופתעתי לגלות שמשהו במסיכת האישיות שלו לא מוצא חן בעיני. ברימן לקה באנגלופיליות יתרה. העליונות האנגלית (המוצדקת אמנם :)) שכנעה אותו והוא התאמץ להלום אותה, כולל מבטא. אבל כל זה מים מתחת לגשר ממנו התאבד ברימן בגיל 58 (גיל 46, בזמן חלום), כי הקצף שברימן הותיר אחריו מבעבע עוד ובעצם חשובות יותר המסכות האחרות שצמחו קרוב יותר לעור הפנים ומעט תחתיו; זו של הנרי וזו של מר עצמות, הספון בעומק הבטוח של הבשר והדם.
אני אוסיף לתרגם מהשירים האלה ולהביא אותם כאן, לא רק מפני יופיים שעומד לעצמו, אלא כי חלק מיופיים מתגלה וגלום עבורי דווקא במאמץ הפריצה של ההבנה והשכנוע. לתרגם שיר כזה הוא לשחרר אותו ממוסרות הלשון שאוטרות את פיו ולפתות אותו בלשונך שלך. אם זה לא מצליח, התוצאה עשויה להיות פורקן פטישסטי מביך. אני מקווה שזה לא מה שקרה כאן. לכן, כהקדמה לקריאת התרגום מתחייבת גם התנצלות המתרגם הידועה. כי בצד התשוקה העצומה שמעורר השיר, נח גם כובד בשרו המת של הכלי השני, המתרגם. תוצאת המאמץ הזה היא, לפיכך, תמיד דין מאסר למתרגם שחוזר לפרוץ עוד מנעולים אל החופש. אין יותר אירוטי מהחלקיות הזו או מתסכל יותר ממנה.

ג'ון ברימן - שני שירי חלום

ברימן קורא שיר חלום מספר 29

 

פורסם בקטגוריה בין מזרח למערב | להגיב