קריאה ספרותית של סיפור מות רבי (רבי יהודה הנשיא) ופורים לקינוח

הכתיבה, הבנייה, על צג המחשב הצר, נעשית לאורך, אך המילים מבקשות רוחב ולבינתיים סובלות מפחד גבהים, חרדות מליפול מטה מטה בטורים ארוכים ולא להתפס על ידי איש. האסתטיקה של בלוג אינטרנטי מוגבלת מדי, בדומה לכל דבר אחר בעולם שנע בכפיפות למתח הבלתי פתיר שבין הרצוי למצוי. לו אתר זה היה אריזה של מוצר אכיל כלשהו, היינו כותבים עליה: "זוהי אינה הצעת ההגשה". אם לא למראה, לפחות לטעם ננסה לערוב. אך לא על כך רצינו לכתוב. היה זה שבוע ובו גודש המוות החיצוני התכפתר עם הסדקים שבבטחוננו לכדי מיודענו, העיגול השחור חסר התשובות. הפעם לא נדבר על מוות כשלעצמו, כי על כך אין אנו יודעים דבר. נדבר, אם כן, על התמודדות עם מוות, וליתר דיוק, עם אופן התמודדות חז"ל עם מותו של אחד הרבנים החשובים בנרטיב ההסטורי היהודי: ר' יהודה הנשיא ("רבי") – עורך המשנה ואחד התנאים האחרונים.

הסיפור מסופר בשתי גרסאות בתלמוד הירושלמי והבבלי וכדרכנו בקודש נעיין בשניהם, בזה אחר זה.

גרסא 1 – מאיגרא רמא אל איגרא רמא בריבוע: תלמוד ירושלמי כלאים, פרק ט הלכה ג:

בעברית: 

הצפוריים אמרו: מי שאמר לנו 'רבי מת' – אנחנו הורגים אותו.
הציץ להם בר קפרא (וראוהו) ראשו מכוסה, (ו)בגדיו קרועים.
אמר להם: יצוקים ואראלים תפוסין בלוחות הברית, וגברה ידן של אראלים וחטפו את הלוחות.
אמרו לו: מת רבי?
אמר להם: אתם אמרתם.
וקרעו (בגדיהם).
והלך הקול של קריעתם לתוך פפתה (שם מקום), מהלך שלשה מיל. ((התרגום לעברית בשני המקורות נעשה ע"י ד"ר פינחס מנדל, שבמסגרת שיעורו "בין בבל לארץ ישראל באגדות חז"ל" נלמדו שני סיפורים אלה))

בארמית: 

ציפריא אמרין: מאן דאמר לן 'רבי דמך' – אנן קטלין ליה.
אדיק לון בר קפרא רישיה מכסי, מאנוי מבזעין.
אמר לון: יצוקים ואראלים תפוסין בלוחות הברית, וגברה ידן של אראלים וחטפו את הלוחות.
אמרין ליה: דמך רבי?
אמן לון: אתון אמריתון.
וקרעון.
ואזל קלא דקרעון לגו פפתה, מהלך תלתה מילין.

כדי להבין את הסיפור עלינו להבין תחילה מה פירוש המשפט שאומר בר קפרא כדי לספר בעקיפין על מות רבי: "יצוקים ואראלים תפוסין בלוחות הברית, וגברה ידן של אראלים וחטפו את הלוחות"?

אם נעיין בתקבולת המופיעה בישעיהו לג, ז 'הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה; מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן' נגלה כי האראלים הם מלאכים. בר קפרא מצייר, אם כן, תמונה שבה המלאכים מושכים את לוחות הברית [המדומים לרבי הגוסס] לכיוונם, היצוקים מושכים לכיוון הנגדי, כאשר לבסוף ידם של האראלים היא על העליונה. מן ההנגדה בין שני העולמות ברור שה"יצוקים" הם ישויות של מטה המסרבות לשחרר את רבי מאחיזתן. קל מאד להבין מיהם אותם יצוקים אם חוזרים לתחילת הסיפור: "הצפוריים אמרו: מי שאמר לנו 'רבי מת' – אנחנו הורגים אותו".

ה'יצוקים' הם אנשי ציפורי, שאינם מוכנים לשחרר את רבי ולהתעמת עם החלל שייפער במקום שבו חי פעם. הדימוי משמש כמעין חלום שמשליך על מציאות פסיכולוגית ממציאות פיזית: התפיסה העיקשת של הלוחות מסמלת מצב פסיכולוגי של אי נכונות לתפוס את עובדת המוות של רבי והעדפה לא לשמוע על כך, כאילו שהמילים הן שיוצרות את המציאות ובלעדיהן לא יחול כל שינוי וגלגל העולם ייעצר במקומו. ניתן לראות בדברי בר קפרא גם אמירה כנגד השאיפה להלחם בכוחות הטבע ובכך גם בקב"ה. הציפוריים מטילים אימה על האדם ומנסים לשלוט על אמירותיו ובכך מפנים את מבטם מן המקור האמיתי למתרחש: מעשי האל, שאינם סרים למרותו של איש. המאבק העיוור בעליונים חסר תוחלת מעיקרו וזהו אולי הלקח העיקרי שמועבר בדבריו של בר קפרא בגירסא זו.

התשובה "אתם אמרתם" הופכת את אנשי ציפורי למביאי הבשורה, אותה בשורה שעליה היו מוכנים לגמול בשפיכות דמים. לאן יפנו את כל הזעם כעת? את מי נותר להאשים? "והלך הקול של קריעתם לתוך פפתה מהלך שלשה מיל" – קול הקריעה הרמה הוא גם קול הפה המוגלד, קולה של השתיקה, הוא קולו של חוסר היכולת להאשים, של הכאב הקיומי הגדול ביותר. ונשים לב שקול זה הוא הפרץ המנוגד כליל הן לנסיון ההשתקה של תחילת הסיפור והן לקריעה השקטה של בר קפרא, שלעומת הציפוריים מקבל את דרכי העולם ומברך, יש לשער, "ברוך דיין האמת". זהו קולה של האחיזה המשתחררת, של ההתאבנות המתרככת, סוף סוף.

נעבור לגרסא השניה לאותו סיפור, אשר מופיעה בתלמוד הבבלי:

גרסא 2 – בבלי כתובות קד ע"א: תפילתה של שפחה

בעברית:  

ביום שבו נח נפשו של רבי גזרו החכמים תענית לבקש רחמים.
אמרו: כל מי שיאמר שנח נפשו יידקר בחרב.
עלתה שפחתו לגג ואמרה:
עליונים מבקשים את רבי ותחתונים מבקשים את רבי.
יהי רצון שיכופו התחתונים את העליונים.
כיון שראתה שהיה מצטער, אמרה:
יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים.
לא היו שותקים החכמים מלבקש רחמים.
נלקח כלי ונזרק מן הגג לארץ.
השתתקו, ונח נפשו.
אמרו חכמים לבר קפרא: לך עיין.
הלך ומצאו שנחה נפשו.
קרע ללבושו, והחזיר את הקרע לאחור.
אמר:
בואו! אראלים ומצוקים אחזו בארון הקודש.
נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש.
אמרו לו: נחה נפשו?
אמר להם: אני לא אמרתי.

בארמית:  

ההוא יומא דנח נפשיה דרבי, גזרו רבנן תעניתא ובעו רחמי,
ואמרי: כל מאן דאמר נח נפשיה דר', ידקר בחרב.
סליקא אמתיה דרבי לאיגרא, אמרה:
עליוני' מבקשין את רבי והתחתוני' מבקשין את רבי, יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים. כיון דחזאי דקא מצטער, אמרה:
יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים.
ולא הוו שתקי רבנן מלמיבעי רחמי,
שקלה כוזא שדייא מאיגרא [לארעא],
אישתיקו מרחמי ונח נפשיה דרבי.
אמרו ליה רבנן לבר קפרא: זיל עיין.
אזל אשכחיה דנח נפשיה,
קרעיה ללבושיה ואהדריה לקרעיה לאחוריה, פתח ואמר:
אראלים ומצוקים אחזו בארון הקדש, נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקדש!
אמרו ליה: נח נפשיה?
אמר להו: אתון קאמריתו ואנא לא קאמינא ((הבאנו כאן נוסח הנאמן יותר לנוסח כתבי היד ולא לנוסח דפוס וילנה))

כאן במקום "ציפוריים" אנו פוגשים בחכמים, שנוהגים בכוחניות לא פחותה מזו של מקביליהם בגרסת הירושלמי. הם גוזרים תענית לבקש רחמים, אך בפועל הם דורשים את הרחמים במעין תחבולה מאגית: משתמע שתפילותיהם מתפקדות כמכונת הנשמה, שכל עוד היא פועלת נשאר רבי בחיים. ניתן להבין זאת מכך שמיד לאחר נפילת הכלי, הם משתתקים – המכונה המאגית מפסיקה לפעול – ורבי מת.

לסיפורנו מתווסף כאן עוד רובד מרכזי: תפילתה של השפחה, שמזכירה מאד את אימרתו של בר קפרא לציפוריים ולחכמים (בגרסא זו), אך גם נבדלת ממנה כהבדל שמים וארץ. לעומת החכמים, השפחה אינה מונעת מפחד על עצמה, אלא מרחמים על הרבי המסכן. כשהיא חוזה בסבלו הנורא ("כיון שראתה שהיה מצטער") היא הופכת את תפילתה ומבקשת שהעליונים יכופו את התחתונים (שהמלאכים יקחוהו) ולא ולהיפך, כפי שרוצים כולם. היא אינה מתחשבת בסדרי העולם שישתבשו ושמה ליבה אך ורק אל הרבי, שבמצבו החולני מוות עדיף על חיים. ((בדפוס וילנה מסופר לנו מה ראתה שגרם לה לשנות את תפילתה: "כיוון שראתה כמה זמן עולה לבית הכסא וחולץ ומניח תפילין ומצטער"  - ר' יהודה הנשיא כנראה סבל ממחלת מעיים קשה ונאלץ לפשוט ולהניח תפילין (שבזמנו הניחו לאורך היום כולו) כל אימת שנכנס ויצא מהשירותים)) וכך השפחה, הנמצאת על הגג, כביכול בתחום העליונים, מכופפת את תפילת התחתונים – החכמים – וכמו מוסיפה את גרגר החול האחרון לערימת העליונים, שמנצחים בזכותה בקרב אל מול התחתונים. ניתן אף לראות זאת אחרת: התחתונים, המיוצגים על ידי השפחה דווקא, מכופפים את העליונים, שמנצחים בזכות התחתונים ולא בזכות מאמציהם הם. כתוצאה מתפילתה מרעידת השמים והארץ נופל לארץ כלי: אולי היא שהפילה אותו, אולי כוח עליון, אך בין כך ובין כך נראה שהייתה זו יד מכוונת שבאה להפסיק את תפילותיהם הנפסדות של החכמים ולהניח לרבי לצאת לדרכו החדשה.

ומה על בר קפרא? גם כאן הוא שמגלה ראשון את מות הרבי ומוסר על כך בדברים עקיפים, המקושטים במילים מקראיות, להן אין כל זכר בדברי השפחה. העמדתו הבלתי נמנעת מול השפחה מציירת את דמותו באור ביקורתי, החובר לביקורת הכללית של הסיפור על עדת החכמים. בסיפור זה בר קפרא, המנסה להמנע מן האמירה המפורשת "נח נפשו", הוא דמות מגוחכת, שבמקום להציג את הדברים כפשוטם ולעמת את החכמים עין בעין עם אימתם, גולש לפתרון פחדני ומתחמק, שבבסיסו עומד אולי רצונו לשמור על תדמיתו החידתית – רצון מיותר ובזוי בנסיבות שכאלה.

ופסקה אחרונה על פורים:

היפוך התפקידים היפה בסיפור, בין הנחות לנעלה, המכובד והנקלה, העליונים והתחתונים מתאים מאד לחג הפורים, שחל היום. אסתר, יהודיה פשוטה שהפכה למלכה, הצילה את העם היהודי, כשם ששפחתו של רבי הצילה את רבי מייסורים. חג הפורים שמציין כיצד אסתר, כמו השפחה, פעלה בהסתר וחרצה גורלות, מזכיר לנו להטות את תשומת הלב אל המסיכות, ההגדרות הריקות והמילים חסרות המשמעות, ולהביט מעבר למסיכה, למילה, לתואר ולמעמד היישר אל גרעין האמת והפשטות. ומי יודע? אולי הכלי המסתורי שנפל מן הגג אינו אלא המן הרשע שנפל מעץ התלייה אי אז והמשיך ליפול במרחקי הזמן עד שהגיע באורח פלא לביתו של רבי ביום מיתתו. ואם לא מסר מהעבר, אז אולי מעתיד?

ביום האשכבה של רבי יצאה בת קול ואמרה: כל שהיה באשכבה של רבי מזומן הוא לחיי העולם הבא. אותו הכובס כל יום [הספד] היה בא, באותו יום [יום השנה] לא בא. כיוון ששמע כך עלה לגג, נפל ארצה ומת, יצתה בת קול ואמרה: אף ההוא כובס מזומן הוא לחיי העולם הבא ((תרגום לעברית מהבבלי, כתובות קג ע"ב))

 

פורסם בקטגוריה הגיונות חכמים, מעין פתיחתא, פרשת השבוע, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 תגובות על קריאה ספרותית של סיפור מות רבי (רבי יהודה הנשיא) ופורים לקינוח

  1. פינגבאק: החרב המשותפת של שלמה המלך וננסן הנזיר: סיפורה של חמלה |

  2. מאת יעקב‏:

    אין ספק שהסיפור אמתי ויש ללמוד ממנו לקח אפשר גם להשתמש בו בחיים שלנו יחד עים זאת עלינו לדעת שיש מי שמשגיח על מעשינו .ומידו הכל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>